יפות או לא להיות 

מדוע נשים מוכנות להוציא הון על עזרים לשיפור המראה החיצוני? מדוע כולן רוצות להיות יפות? למה אנחנו מוכנות לסבול ולהשקיע שעות בשביל להראות טוב? ואיפה נכנסת האהבה למשוואה?

אני עומדת כבר שעות מול המראה, מותחת את הקוקו ומורידה, מותחת מורידה, מורחת רימל ומסירה. מייק אפ? לא אוהבת, אבל אין לי ברירה, זה ראיון מה זה חשוב, אני לא מאמינה! (שוב הלב שלי מתחיל לדפוק מעצם המשמעות האדירה של הזדמנות הנדירה שעומדת בפני היום).

אוף, אולי שמלת הצמר הזאת היא בחירה גרועה?! אני מחליפה. האיפור שוב נמרח, אבל הזמן, לצערי, ממש לא נמתח, הוא מתקצר. השעון המעורר ששמתי כדי שלא אשכח מאין באתי ולאן אני אמורה להגיע (עוד היום אם אפשר), צופר ומטרטר. אני צריכה לצאת. ונשארה עוד החלטה אחרונה - נעלי עקב או נעלי סירה? אין בעצם שאלה, ברור שלא יהיה לי נוח, אבל רק הנעליים הגבוהות ישמיעו תקתוק עצבני כשאני מגיעה, והראיון הזה דורש נוכחות חזקה...

תראו אותי אני מגיעה...
זהו, שהכל הלך לא רע, המונית הגיעה בזמן, הנהג מצא את הכתובת למרות ששם הרחוב נשמע כמו סיסמה בזמן מלחמה. ואפילו הכנתי ראיון קטלני עם עצמי. ירדתי מהמונית בתחושת הבטחה שאני הייתי חוטפת אותי לעבודה מיד.

אני לוחצת על כפתור המעלית, והנה היא כבר מחכה, מזמינה, חמימה, מבט קצר בראי מראה מספק לי תמונה מרצה. אולי זה שטחי, אבל לבוא לראיון עבודה מתוקתקת, נותן ביטחון, השראה, וגם אני יודעת שהם ציינו כמה חשובה להם הופעה לא רעה.

זהו, קומה 18. הדלת נפתחת. אני קורצת לעצמי בחיבה בלתי כבושה, ויוצאת לדר... "בום טראח" מה קרה? נעקר לי העקב בתוך המסילה, מעלית טיפשה! מה את עושה? אבל אין עם מי לדבר, העקב שלי שקע אי שם במסתרי תהום נוראה...

איך זה נגמר? נכנסתי בחיוך הכי פלסטי שיכולתי ללבוש על פרצופי, עם רגל אחת באוויר ורגל שנייה על האדמה, בתקווה שהמרחק בין הדלת לכיסא שעליו אתיישב יהיה אפסי. אבל המזימה לא עבדה, וברגע שסגרתי אחרי את הדלת, נשאלתי? את בסדר? את לא פצועה? והפרצוף של המראיין התחלף בהבעת רחמים מגחכת. כן, וגם משפילה.
ברור שהביטחון שלי ירד לאדמה ו...לא קיבלתי את העבודה. מאז לא חדלה להטריד אותי השאלה: למה החיצוניות שלנו היא כ-ל כ-ך מכריעה?

היופי מתחיל מבפנים או על כיסא המנתח הפלסטי?
אחרי אותו השפלה פומבית שעברתי, במשך ארבעים ושבע דקות, החלטתי לשים לעניין הזה סוף, או לפחות לגלות את ההתחלה שלו...
מודאגת מעניין היופי, וקצת פחות מעניין האופי, יצאתי בעקבות האסתטיקה לחקור את המקור שממנו היא יונקת, ולגלות האם יש לאובססיה השטחית הזאת שורש עמוק יותר?

נכון כולם אוהבים לדבר על יופי פנימי, ולהגיד "הכל מתחיל מבפנים.." כך שאם אני מקרינה אושר, רוגע, הרמוניה (ועוד מילים יפות ללא כיסוי), אקבל תגובה דומה, ואם אקרין רוגז, קנאה, שנאה (ועוד רגשות טבעיים כמו אלה), אקבל תגובה בהתאם. לפי ההקרנה שלי אראה יפה או לא יפה לאחרים.
יש כאלו המרחיקים לכת וטוענים שהיופי תלוי במה שאדם חושב על עצמו - אם הוא חושב שהוא יפה, גם הסובבים יחשבו שהוא יפה, ולהיפך. חלקם אפילו מגדילים לעשות ואומרים שניתן להפוך ליותר יפה אם רק חושבים על זה כל הזמן. אימאל'ה! כל הזמן??

אבל... איזה טעם יישאר לחיים שלי, אם אהיה עסוקה כל הזמן במחשבות של המכשפה "מראה מראה מי היפה..?" ובכלל, מי ידאג אז לעולמי הפנימי? מי יבטא אותו, יענג אותו, יפתח אותו? הצילו אותי!
אחרי עיון ברשימות רבות מספור שעוסקות ביופי וחינניות, קיוויתי בכל מאודי שבקבלה, שמרתקת אותי כבר מספר שנים, אוכל למצוא תשובות קצת אחרות לסוגיה רמת המעלה, שכעט הלכה והתחדדה בי משמעותה האמיתית: מראה מראה שבתוכי, האם היופי אמיתי?
אכן מסתבר שגם לפי אותה חוכמה עתיקה ישנו הסבר לעניין היופי: יופי פנימי, אומרים החכמים, זוהי צורת הרצון שלי. אכן לרצון יש צורה, ולא סתם צורה, הצורה הזאת בעצם קובעת מי אני. למה אני מתכוונת? תגלו בפסקה הבאה...

מאיזה חומר אנחנו בנויים?
מי יודע מהו החומר ממנו בנוי האדם? החומר הוא האגואיזם, אומרת הקבלה. או בשפה "מקצועית" יותר: "רצון לקבל הנאה". כן, כן, רצון אגואיסטי זה כל הסיפור. כמה שלא נעלה על בריקאדות, נצא להפגנות מול העירייה, נהפוך שולחנות, העובדה תישאר אותה העובדה. כולנו בנויים מרצון לקבל תענוג מרבי במאמץ מזערי.
בדומה לכל חומר אחר שקיים בטבע, למשל - חימר או שיש, אין ברצון הזה טוב ורע, הוא לא מכוער ולא יפה. אלא מה? הרצון הזה יכול לעטות על עצמו צורה מכוערת או יפה. מה זאת אומרת?

מכוערת היא הצורה האגואיסטית, שרוצה כל הזמן לקבל לעצמו, גם ובמיוחד אם זה בא על חשבון אחרים. הצורה האגואיסטית היא בעלת פנים שליליות רבות שאותן הרצון הפשוט עוטה על עצמו, כדוגמת שקרן, נצלן, גנב, סחטן וכולי.
צורה יפה היא צורה של אהבה, כזו שרוצה להעניק לאחרים. במקרה שהאדם הגיע לבניית צורה יפה בפנימיותו, אז הרצון שלו "מתגנדר" בצורות חיוביות של אהבה ונתינה אין-סופית. כלומר, "יופי" בקבלה משמעו, צורה של אהבה ונתינה שאותה "לובש על עצמו" הרצון.

כוחו של יופי אמיתי
אז למה אנחנו מוקסמים מיופי ומוכנים לשלם בעדו את מיטב כספנו וכוחותינו? תאמינו או לא, בכל אחד ואחת מאיתנו קיים רצון פנימי שמשתוקק להידמות לא פחות ולא יותר - לכוח העליון. הכוח העליון הוא כוח הנתינה והאהבה הטהור שפועל במציאות.
אבל מפני שכרגע אנו מנותקים מההכרה של הדבר האמיתי שאליו אנו משתוקקים, אנו מנסים להשיג את היופי הזה על ידי עזרים חיצוניים. אלא שהיופי האמיתי אינו טמון באיפור או בגינונים חיצוניים, וגם לא בנעליים שעלו 900 שקלים(!). היופי האמיתי טמון ביחס הפנימי שלנו לעולם הסובב אותנו, לזולת ולעצמנו. ופנימיות יפה היא פנימיות של נתינה ואהבה לאחרים.

אז מה, ללכת לקנות "ערכת מעשים טובים"?
ממש לא. אנחנו לא הולכים לעטות מסכה של עדנה מזויפת ובזה להגיד שקנינו לעצמנו יופי פנימי. הרי במשחק הזה כבר היינו.
בקבלה אומרים ששום רצון לא בא לאדם סתם, ואם אנחנו חיים בשאיפה בלתי פוסקת להיות יפים, הרי זה בגלל שאנחנו יכולים להגיע ליופי הגדול ביותר במציאות, יופיו של הכוח העליון. יופי, שאפילו עכשיו, כשאנחנו צועקים, מקללים, צופרים, נדחפים, הוא קיים בנו מבפנים.

אז כעת, לאחר שהבהרנו את חוקי המשחק - צריך להתחיל לגלות את היופי הזה. אז מה עושים? הפתרון הוא שינוי פנימי ביחס שלנו לחיים. מהיחס הנוכחי, שכולו מכוון לקבלת הנאה לעצמי, ליחס של נתינה לאחרים.
וכאן באה לעזרו של ההרפתקן הנמשך אל היופי העליון שיטת הקבלה. הלימוד מעורר ומגדיל באדם את הצד הנותן, האוהב, הצד היפה שבו, עד שהוא נעשה דומה בפנימיותו ליופי הנצחי, בלי להוציא אגורה על ורסצ'ה, דולצ'ה וגבאנה או ג'ורג'יו ארמני...